‘חוק המוות’ החדש מטיל על הרופאים חובת הריגה, המנוגדת למוסר המקצועי שלהם ולאושיות התרבות היהודית והמערבית כאחד

מסופר באחת מאגדות חז”ל על אשה אחת, שחשה שהיא חיה שנים רבות מדי ומעכשיו חייה “חיים של ניוול הם”. במצוקתה פנתה אל ר’ יוסי בן חלפתא וביקשה את עצתו (ילקוט שמעוני לפרשת דברים פרק י”א). הרב, שחי בגליל במאה השניה לספירה, דווקא גילה הבנה למשאלתה לסיים את חייה. מעניין שהוא לא חלק על עצם הערכתה כי מעתה עלולים להיות חייה “חיים של ניוול.” הוא לא התווכח עם תחושה זו, שיכלה להתפרש ככופרנית במעגלי אמונה מסוימים. הרעיון שקיימת במציאות התמשכות מופרזת של חיים אינו זר למורשת היהודית. אכן, קיימים מצבים אנושיים בהם “הִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין-לִי בָהֶם חֵפֶץ”, ככתוב בסופו של ספר קהלת.

בהזדהותו עם מצוקת הקשישה ביקש הרב, על פי האגדה, ללמוד ממנה מהו אורח חייה המביא לאריכות ימיה המופלגת. מן השיחה שניהל עמה עלה שהיא “משכמת לבית הכנסת בכל יום”. דברים אלו הבהירו לו את המלכוד אליו נקלעה הקשישה: דבקותה בתפילה אישית “לכדה” את האשה בחיי העולם הזה למרות שהייתה אמורה לעוזבו זה מכבר.

ואולם, הרב לא יעץ לה לשתות שיקוי רעיל כמקובל בחצרות מלכי רומי באותה תקופה, הגם שרומי נחשבה בעיני רבים באותה תקופה לנעלה, למתקדמת ולחזקה בתרבויות המרחב הים תיכוני. תחת זאת העניק לה עצה רוחנית מתוחכמת: “מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה” יעץ. ואכן היא “הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה.”

הרב פעל ככל אנשי האתיקה הרפואית הבכירים והאחראים בימינו: בעדינות המאזנת בין תהליכי חיים ומוות הפועלים באדם באופן טבעי. בגישתו למשאלת האישה למות משוקעת גם המחשבה שלעתים במצבי הסבל הקשים יותר גלומה תמצית החיים. שלעתים ברגע אחד של הרפיה מן האחיזה במה שאנו נוהגים לעשות יום יום, או להיפך – ברגע אחד של התקשרות עמוקה לאדם אחר, או ליפי העולם דווקא בתקופה של סבל, גלומים חיים שלמים.

אך דבר מן העדינות הזו לא קיים ב”חוק המוות במרשם רופא” שמבקשת ממשלת ישראל לחוקק. רק שמו של החוק אמור לזעזע כל מי שאושיות המוסר נגד עיניו – חוק מוות המבקש להפוך את הרופא לרוצח על פי דרישת הלקוח ואשר מקומם עליו ובצדק את רוב הרופאים, הרבנים וכל בר דעת בישראל. מוזר כי בסוגיה זו אין עמדתו המחמירה של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ בענייני שמירת החיים מהדהדת בקרב תלמידיו הנאמנים בישראל כלל.

תמוהה גם העובדה שבעידן בו כל רעל מצוי ניתן למכירה דרך האינטרנט, יחד עם סמי האונס למיניהם, מבקשים חסידי החוק לקבל מרשם מרופא דווקא, לקבלת הרעל הממית.

כמענה לתהייה מדוע צריך לחוקק את התיקון לחוק, כשהחוק הקיים בישראל מתיר “הרפייה של החיים” בדרך פאסיבית כמתואר בסיפור האגדה, מבארים לנו מנסחי החוק בנספח שבסוף הצעת החוק, שמטרתו לטהר את המתאבדים מרגשי אשמה ביחס למשפחתם. אם בכך מדובר, מדוע לא תיקחנה מפלגות מסוימות על עצמן לנהל בית מרקחת למתאבדים, ותקבלנה אישור לסחור בסמי המוות? או מדוע פשוט לא יטלו פוליטיקאים על עצמם את מלאכת הפצת הרעלים בקרב המתייאשים מחייהם לצורך מירוק רגשי האשמה? מדוע דווקא להטיל את המשימה על רופאים שהדבר מנוגד ליסודות המוסריים של מקצועם?

ועוד: עיון מעמיק בנוסח הצעת החוק מעלה כי מדרישת הרצח הנתבעת על ידי “חוק המוות”  המציע “שירות לקוחות” (אנטי) רפואי חדש, אין שורת החוק פוטרת רופאים בעלי מוסר ומצפון מהיענות לדרישת הלקוח. זאת, בניגוד לחוק ההזנה בכפייה שמדובר בו כעת, בו דאגו דקדקני עמדת ה”חירות בכל מחיר” לוודא שרופאים לא יחויבו לבצע את ההאכלה מצילת החיים הזו, אם הדבר נוגד את צו מצפונם. נבונים הם מנסחי החוק “שלנו”: הם צפו גם צפו שרוב הרופאים יעדיפו לסרב ולא לרשום את מרשם המוות, כנדרש על פי העקרונות המקצועיים להם התחייבו עם ראשית הכשרתם.

אך גם אם יתווסף פטור מצפוני כזה – לא די בכך.  באווירה העכורה הזו, המבקשת לקעקע כל בדל מוסרי של החברה האנושית המערבית והיהודית לדורותיה, ייתכן והגיעה העת לרופאים ולאנשי מקצוע נוספים שערך האמת, ערך האדם וערך חיי אדם חשובים להם לזעוק את זעקת המוסר גם במחיר שליחותם לישיבה מאחורי סורג ובריח.